קבלת שבת באושוויץ

דף הבית > על סדר היום > קבלת שבת באושוויץ

בצריף הגדול המכיל אלף נשים, על דרגשים בשלוש קומות, קרש עץ לא מהוקצע, ללא מזרן או סדין. מתהפכת מצד לצד על הדרגש הקשה, בצריף מספר תשע באושוויץ.
מביטה לעבר שכנותי הרובצות סביבי ולא רואה את סופו של הצריף הגדול, המכיל אלף נשים. על כל דרגש מצופפות עשר או אחת עשרה נערות נשים. לנגד עיני, מולי רואה את הנערות, בקומה השלישית רובן בגילי.. .
מבטי נמשך כאבן שואבת לעיני התכלת הגדולות, המוכרות לי, שהרצינות בהן נמוגה לפתע. להרף חיוך קצר, פוגשת את מבט עיני ומזהה אותי. אני נרגשת לזהותה.:זאת אכן רבקה’לה! הנערה הבלונדית הענוגה, כמדריכה בתנועת הנוער עזרתי לה, לקרב את האגודל לזרת, כאות וסימן שהחזק תומך בחלש, בשעה ששרנו את ההמנון שלנו: את “התקווה”!.
מבטה שב להיות רציני, הוא תקוע בי, אי שקט ממלא אותי: האם היא מאשימה אותי או כועסת על דברים רבים ששמעה ממני, על הצורך להיפתח לזולת, לתת אמון באדם, באשר הוא אדם, ואולי זו אני שטעיתי והתעיתי גם אותה, שנטעתי בליבה את האמונה בעולם טוב יותר, את התקווה לעתיד שונה…
זה היה ביום שישי הראשון בו הגענו לאושוויץ. אחר כך כבר לא ידענו באיזה יום אנחנו חיים. יחד עם דברים רבים- אבדו לי- לנו, גם מניין הימים… במקום הזה כאן, בו לא היה ערך לחיי אדם, אבדו הזמן ומשמעותו.
הגענו בערב הקודם. החשכה נסוגה מהמקום שהואר כבאור יום, בזרקורים ענקים , שסרקו את השמים האירו את השטח, את השלט :
“העבודה משחררת”..אכן שחררה אותנו מצלם אנוש לבהמות דמינו ..
כמו אוטומטים עברנו את המסלול המשומן היטיב, בסרט נע.:עברנו את כל הסלקציות: מי למשרפות ומי לחיים..בתחנה הבאה פשטנו את בגדינו לפי פקודה. היינו עירומות לחלוטין! התער בידי הקלגסים גילח שערות ערווה, בית השחי..חשתי בקור התער על קדקוד ראשי נדרתי- ציוויתי למוחי :”עד כאן”..
קצצתם, התלתלים הצמות- אל תוככי מוחי- נדרתי- לעולם לא תגיעו..אני חייבת לשרוד ולספר..
ביום שישי הראשון שם, מחשבותיי ולבי עוד היו בבית..לנגד עיני ראיתי את אמי היקרה, את ידיה הטובות המסתירות את פניה היפות, כמנהג הנשים בשעת קידוש השבת, והיא מברכת על החלות ומקדשת את נרות השבת…
ופתאום הבנתי… נעניתי לחיוכה העצוב, עגום..של רבקה’לה, ומבטה המצווה עלי להמשיך לפעול… קמתי מעל הדרגש, בניע ראש קל הזמנתי את חברותי.
אט אט הן ירדו מן הדרגשים, לכולן ראש תינוק תמים, ראש מגולח אחד דומה למשנהו. הן פונות אחת אל השניה כדי להזדהות, בחיוך מלא עצב.
הן יורדות מן המקום עליו רובצות, וקרבות למשטח, שבין שורות הדרגשים, ליד חדרון קטן של השומרת על כל הבלוק. נענות להזמנתי ברצון ומצרפות את קולותיהן בשמחה :”תחזקנה ידי כל אחינו”..אנחנו פותחות בשירה אדירה ושרות שירי שבת ושירי געגועים למולדת, כשרויות בעולם של חלום..

שער הצריף נפתח בפראות, אחד השומרים איש ס.ס. חמוש, האלה, הפרגול, מונפים בידיו, בא בריצה חורק שיניים, לסתותיו טוחנות בזעם, האלה שורקת מעל ראשי הנערות הנשים, והמהלומות נוחתות עלינו בכל העוצמה.. מפיחות אש בעיניים, על הפנים, על הידיים ובכל הגוף, כמו אש גיהינום.. אבל השירה נמשכת.
רק ברגע שהאחרונה בבנות קורסת תחתיה, פצועה כולה, שותתת דם, רק אז נדמה גוועת השירה.

ההיסטוריה אולי תציין את האירוע הזה כ “קבלת שבת” יוצאת דופן, שנערכה במרחק של דורות, על כוכב אחר?!. באושוויץ בצל המשרפות..

הסיפור מאת רחל ברנהיים, מתוך הספר : ” האור בקצה המנהרה כבה” – סיפורים קצרים על השואה, עמוד או שניים, הוצאה לאור ” משרד הביטחון- ההוצאה לאור”.