לידתו מחדש של החזון הסוציאל-דמוקרטי בישראל / בן שטג

מדינת ישראל הוקמה בידי אנשים שהאידיאולוגיה המרקסיסטית נשפה בעורפם – אנשי ביל”ו, דוד בן גוריון, גולדה מאיר, אבא אבן, ואפילו בזאב ז’בוטינסקי דבקה הגישה החברתית והשילוב המאוזן בין סוציאליזם עדין לדמוקרטיה חזקה. פערי המעמדות הגדולים באירופה וברוסיה, שהיו מוכרים היטב למנהיגי ישראל הראשונים, דחפו חזון של מדיניות רווחה בישראל בדמות חינוך חינם, שירותי בריאות ענפים חינם, דיור למשתכן בחינם או במחיר נמוך מאוד, חברות בבעלות המדינה (לייצור נשק, מפעלי ים המלח ועוד), הקיבוצים השיתופיים ואחדות חברתית, שהייתה בעצם תלות כלכלית, של הצלחת כל אדם ורעהו.

כמה מילים על סוציאל-דמוקרטיה

סוציאל-דמוקרטיה היא אידיאולוגיה שמתבססת על ערך השוויון והחופש, והיא רחוקה מאוד מאידיאולוגית הסוציאליזם המוכרת שנכשלה וממשיכה להכשל ברחבי העולם. היא כוללת בה את חיזוק הדמוקרטיה בדרכים רבים, מודל של שוק חופשי אך מבוקר, צמצום הפערים החברתיים-כלכליים, הגבלת הריכוזיות שקיימת כיום בידי משפחות יחידות סגולה ששולטות על רוב המשק ומשלמות שכר מינימום למאות אלפי אזרחים, הגדלת המס על החברות ובעלי ההון, ולעומתם גבייה נמוכה מהשכבות הנמוכות ומעמד הביניים, קידום ועדי עובדים וארגונים דמוקרטיים, הגשמת חזון מדינת הרווחה שבין היתר מכיל בתוכו את פרויקט הדיור הסוציאלי, חינוך ושירותי בריאות חינם, החזרי מס שנתיים, הגדלת הייצוא והתעשייה המקומית ופיקוח על מחירי התוצרת.

בשנים האחרונות אנו נתקלים במשפחות שאיבדו את הונם, בזמן שבה הכלכלה צומחת, חברות סטארט-אפ שנמכרות במיליוני דולרים, הבנקים מתעשרים, החוב הלאומי הצטמצם, חברות מכל רחבי העולם נאבקות על חלק בשוק הישראלי – ובכל הזמן הזה שכר המינימום כמעט ולא צמח. לעומתו, המסים גברו, עלות האוכל, שירותי הבריאות, התקשורת, התחבורה הציבורית, הדיור, החשמל והמים זינקו. ססמה ישראלית מוכרת היא “אנחנו לא פראיירים”, ובמציאות זה נראה ומרגיש אחרת. אם הזינוק בכלכלה ובאיכות החיים הוא כה גדול, איך זה שהעוני גובר? שהפערים הכלכליים מתעצמים?

התשובה היא מיסוי לא הוגן ומוטעה בשילוב מדיניות וחקיקה שמטיבה עם העשירים ופועלת על חשבון העניים, שבבסיסה לא עומדת שרשרת של טעויות שנעשו בתמימות אלא אידיאולוגיה קפיטליסטית מובהקת, מנת חלקם של ראשי הממשלות בנימין נתניהו, אהוד אולמרט, אריאל שרון ואהוד ברק.

החזון הסוציאל-דמוקרטי של המערך ננטש והשיח על העימות המתמיד בין ימין לשמאל תפס תאוצה וגרם לויכוחים ודיונים רבים שהסיתו את אזרחי ישראל ממדיניות הרווחה, החינוך והבריאות, מדיניות שמכתיבה את חיי כל אזרח במדינתנו מיום הולדתו ועד יום מותו.

כשמחיר המחייה צף והכביד על מאות אלפי אזרחים, מצאו לנכון דפני ליף, סתיו שפיר וחבריהם לנכון לצאת לגור באוהלים, ובתקופה החמה ביותר בשנה – יולי-אוגוסט, ואיתם גם אני ועוד כחצי מיליון ישראלים שיצאו להפגין ברחובות וביקשו מציאות אחרת, הוגנת יותר, שוויונית יותר. התברר לכולנו שהתשובה היא אימוץ אידיאולוגיה אחרת שתענה על האתגר והסבל – הגישה הסוציאל דמוקרטית, שכוללת פחות קפיטליזם וחיזוק בעלי ההון על חשבון האחרים ויותר אחדות ולכידות בין המעמדות בישראל היא התשובה הנכונה.

בחירתה של שלי יחימוביץ’ לראשות העבודה היא אפקט חיובי נוסף של העומס הכלכלי על האוכלוסיות החלשות ומעמד הביניים – המאיסה בבחירה של פוליטיקאים שמדברים גבוה אך מכוונים נמוך, שמבטיחים הורדת מסים, כפי שנתניהו הבטיח, ובפועל מגבירים את העול ומחזקים את אי השוויון. לשם שינוי נראה שמנהיגה פוליטית שמתכוונת למה שהיא אומרת, ומאחוריה מעל ל-40 חוקים ועימותים אינסופיים שמוכיחים זאת. המאבק החברתי, שינוי השיח בישראל ומפלגת העבודה החדשה בראשות שלי הם כולם עדות חיה, ועובדה שהחזון הסוציאל-דמוקרטי התעורר לתחייה ושהוא כאן כדי להישאר ולהשפיע, וטוב שכך.

אני מאמין שהשינוי הנכסף עוד יגיע. זה ייקח זמן ומאמצים רבים, אך אם נחבור כולנו כדי לממש את חזון צמצום הפערים החברתיים והכלכליים, נמצא את עצמנו בחברה יותר מלוכדת, יותר נעימה, יותר שוויונית והרבה יותר הוגנת.