שלי בריאיון לגל”צ על היציאה מלבנון ועל נסיגה חד צדדית

שלום לך ח”כ שלי יחימוביץ’, יו”ר האופוזיציה ויו”ר מפלגת העבודה

שלום טלי, בוקר טוב.

אני תוהה אם להתחיל בגילוי נאות של החזית המאוחדת שכם אל שכם של שתי עיתונאיות, לא שתיים, יותר, בתקופה שבה באופן מובהק הייתה אג’נדה לצאת מלבנון. צריך להגיד, לא באופן מתואם, אבל ביחד פעלנו?

כן, אפשר להגיד באופן כללי שזאת הייתה עבודה של נשים באופן מאוד מאוד חד משמעי, גם ארבע אימהות ואלה שהצטרפו אליהן וגם אנחנו, העיתונאיות. זאת את, זאת כרמלה משנה, הכתבת הצבאית של קול ישראל עד עצם היום הזה, זאת אני כמי שהגישה וערכה את ‘הכל דיבורים’. ואני חושבת באמת שאם יש משהו שמאפיין את אותו מהלך של היציאה מלבנון זו העובדה שהכוח המניע הפוליטי, המדיני לקראת אותו מהלך היה, אני חושבת, מעשה היסטורי של איחוד נשי לטובת העניין.

יש האומרים, איפה שלי יחימוביץ’? היום חברת כנסת, פרלמנטרית מצוינת, פעילה בתחומים מסוימים, איפה שלי יחימוביץ’ המדינית, הביטחונית, איפה הנשכנית של אותה התקופה?

ברור שיש לי סדר יום מדיני, אני שוחרת שלום, שוחרת פשרה טריטוריאלית, אם תרצי אפרוט לפרוטות כל גישה שלי לגבי כל סכסוך במזה”ת, אבל גם אז בעיצומה של הגשת ועריכת ‘הכל דיבורים’ אנחנו מדברים בספציפית על הקמת ארבע אימהות ב- 1997-1998, גם אז, סדר היום המרכזי של התכנית היה מאוד לא שגרתי. הוא היה כלכלי-חברתי ואזרחי. גם זה היה שינוי מאוד משמעותי לעומת העבר שאז כמובן תמיד היית צריכה לפתוח כל תכנית אקטואליה וכל עמוד ראשי בכותרת מדינית-ביטחונית והנה מתברר שברגע שבו יש הזדמנות פוליטית וכר ביצוע לפריצת דרך שהיא גם פריצת דרך מדינית- אני שם וזה יהיה גם בהמשך, אני מבטיחה לך.

ועכשיו מילה טובה למי שהיה ראש הממשלה ושר הביטחון, אהוד ברק, שקיבל את ההחלטה לצאת מלבנן במאי 2000

כן, ברק, זאת הייתה הבטחת בחירות שלו, לבצע את הנסיגה מלבנון

קיום הבטחה זה לא דבר טריוויאלי ומובן מאליו בימינו

כן, הוא קיים את ההבטחה הזאת במהירות שיא אחרי בחירתו, עם נסיגת צה”ל מלבנון במאי 2000. כמובן שמגיעים לו שבחים על כך אבל בכל זאת יש אבל גדול.

אחד- הוא הונע לכך על ידי דעת קהל שחרגה מהקונספציה. הקונספציה במשך 18 שנים הייתה שבלי רצועת הביטחון לא תהיה הגנה על תושבי הצפון. זאת הייתה כמעט אקסיומה מדעית וכל מי שכפר בה נחשב הזוי ומוזר. וברק הגיע בשיאו של מסע שנמשך שנתיים-שלוש שבו התהפכה הקונספציה על פיה ויותר ויותר היו מי שאמרו שהשהיה ברצועת הביטחון לא רק שאינה מונעת קטיושות, לא רק שמסלימה את המצב אלא גם יוצרת מצב מחריד ומזעזע שבו בכל שנה, מעשה שגרה…זה הפך כמעט לשגרה, כבר שכחנו, נהרגו בין 20 ל-23 חיילים בשנה וזה היה מן מולך כזה שמעלים אליו באופן קבוע וכבר אפילו לא היו כותרות על זה, זה הדבר המצמרר כאן.

והמעשה נעשה, הנסיגה נעשתה

עוד הסתייגות אחת יש לי. כמובן שצידדתי בנסיגה מלבנון, הייתי ממובילות הנסיגה. הרי מה כרמלה ואני עשינו? פשוט העלינו לשידור אנשים שלא ניתן להם קול קודם לכן בגלל אותו קונצנזוס דמיוני שחייבים לשבת ברצועת הביטחון. אבל גם עצם היציאה מלבנון, האופן שבו היא נעשתה, נכון שהיא נעשתה בלי שחייל אחד נשרט, היא נעשתה אמנם במהירות, המעשה עצמו נעשה בצורה מבצעית נכונה. אבל יש כאן מסקנה מדינית שהיא מלווה… בעיני זאת מסקנה מאוד עמוקה וחד משמעית, היא נכונה לגבי הנסיגה מלבנון והיא נכונה לגבי ההתנתקות, וחשוב לי להגיד אותה עכשיו נוכח ההתבטאות של ברק מהשבוע שעבר לפיה צריך לסגת באופן חד צדדי משטחים ביהודה ושומרון.

צריך לתקן ולדייק, ברק אמר “אם לא תהיה ברירה ואם לא תהיה התקדמות דו צדדית, צריך לשקול גם אפשרות כזאת של מהלך חד צדדי”

שמעתי את דבריו ואני חולקת עליו. אני חושבת שגם הנסיגה מלבנון, שצידדתי בה כמובן והייתי ממוביליה, לא הייתה צריכה להיעשות כאקט חד צדדי. היה צריך להשקיע ניסיון הרבה יותר אינטנסיבי להידברות עם סוריה כדי להבטיח שקט גם להמשך. וכנ”ל גם ההתנתקות שגם בה צידדתי, אבל גם היא לא הייתה צריכה להיעשות כמעשה חד צדדי אלא תוך הידברות עם אבו מאזן שכן, אם הדבר הזה היה מוענק לאבו מאזן כמחווה ישראלית ולא כאקט חד צדדי, יכול להיות שהיום לא היה החמאס בעזה. לכן לי יש גישה של התנגדות למהלכים חד צדדים, אני חושבת שהם תמיד צריכים לבוא בהידברות עם צד אחד, שאם לא כן נוצר ואקום ענקי שאליו כמעט תמיד נכנסים כוחות שהם לעתים קרובות גרועים מהכוחות שהיו שם עוד קודם.