בימים אלו מכבסות המילים כבר עושות את שלהן והתואר “מפאיניק” הוא תואר במחלוקת.

אבי משה ברעם ז”ל נפטר לפני 25 שנים. ערכנו ארוע לזכרו בסימן הסוציאל דמוקרטיה כדרך כלכלית חיונית למול אבדן המצפן של הקפיטליזם.
אבא היה איש תנועת העבודה של ממש. בהסתדרות העובדים הוא ראה ערך והאמין בשליחותה. לימים טען שאין תפקיד שהוא גאה בו כמו מזכיר מועצת פועלי ירושלים בימי העליה ההמונית. אני זוכר בשנות החמישים את הפגנות המובטלים למול ביתינו שזעקו “לחם-עבודה”, ואבא הזמין אלינו את נציגיהם וכתת רגליו לכל פרט סובל ובקש סיוע לכל מפעל ירושלמי שהיה מוכן לקלוט עובדים נוספים.

כשעזב את התחום ההסתדרותי ופנה לנתיב הממלכתי תמיד בכר לעסוק בנושאי עבודה ואבטלה. כך היה יושב ראש ועדת העבודה של הכנסת. דחף את חקיקת ביטוח אבטלה. כאשר אמרו לו שממדי האבטלה ירדו מעשרה לשמונה אחוז ענה “זה נכון. אבל כל מובטל הוא מובטל של מאה אחוז”.

ב-1974 לאחר שיצחק רבין נבחר כמועמד לראשות הממשלה, הזמין את אבא לכהן בממשלתו. אבא רצה מאד להיות שר, אבל היה לו תנאי ברור- רק שר העבודה. וכאשר רבין רצה מטעמים קואליציונים להציע לו את תפקיד שר הבריאות אמר “אני לא באתי להיות שר באתי להיות שר העבודה” וכך היה. הוא כהן כשר עד המהפך ב-1977. האיש שהיה מהדברים החשובים של תנועת העבודה, יצא מהחיים הצבוריים באותה נימה של כבוד והשלמה כפי שנהג בעת שכהן בשררה. הוא חי ללא מכונית. נסע בשרות הצבורי ונהג ללכת מרחקים ארוכים ברגל.

אני זוכר את שנות ה-80 ואני מזכ”ל מפלגת העבודה עובר במכוניתי ליד שוק מחנה יהודה. אבא אוחז סלים בתוכם דברי הבית שאמא קנתה. אני מציע לו להסיעו לביתו אשר בקרית משה והא עונה “לא אני הולך היום ברגל עם הסלים”. מפאיניק מזן שונה היה אבי. הוא הקפיד על אוכל כשר. היתה לו קרבה נפשית לדת, זיכרון לימי ילדותו באוקראינה ובקולו הערב הפליא בקטעי חזנות. בערבי שמחת תורה נהגנו להלך בין בתי הכנסת של שכונת מאה שערים. שם “נתפסנו” לשירה הערבה שבקעה מבית הכנסת של חסידי קרלין שהפכו גם ידידי במהלך השנים.

אבל את עצמו הגדיר כחילוני, ציוני וסוציאליסט של ממש. הוא ראה בתנועת החרות אלטרנטיבה בלתי ראויה. אבל עת היה חבר כנסת התידד מאד עם מנחם בגין וד”ר יוחנן בדר.
אבי היה מפאיניק אבל בניגוד לזרם השולט לא היה בנגוריוניסט. הוא היה מתון ממנו בתפיסתו המדינית והבטחונית. אחרי מלחמת ששת הימים לא הזדהה עם מחנה היונים שהייתי בין ראשיו, אבל היה קרוב אלינו מדינית ותודעתית.
היום כשחברי כנסת מתחרים זה בזה בפופוליזם וב”נועזות” אני רואה את אבא כמייצג הגישה ההפוכה של אחריות ושרות לאדם ולקהילה.

אולי מה שהשתנה בתרבות הפוליטית של מדינת ישראל הוא שאנשים כמו אבי, משה ברעם ז”ל, אינם יותר בנמצא.

תאריך פרסום:19/12/2011