מוצאי תשעה באב. במנהרת הזמן, אנחנו שבים 2500 שנה אחורה. לאותו יום מיסטי, שכל פעם שב ומביא על עמינו אסון חדש. היום בו חרבו הבית הראשון והשני, בער קודש הקודשים, העם גלה מארצו, ירושלים נותרה מיותמת, מפויחת, ריקה מרוח, ריקה מתוכן וכמעט ריקה מתושביה.

האובדן, היה המוטיב שסימן אולי יותר מכל את הטרגדיה. האובדן הפיזי של הבית, אבל לא פחות מרכזי ומשמעותי ממנו, האובדן הרוחני שפקד את העיר, אותה בחר דוד להכתיר כבירתנו הראשונה. הקינות של מגילת איכה, מטיבות לתאר את המציאות הקשה של ירושלים שלפני 2000 שנה, ההשפלה שחוותה, בדידותה, השבר הגדול; “הייתה כאלמנה….ואין מנחם לה…”

העצבות, כמצב צבירה נתון, הפכה לאורך השנים, לחלק בלתי נפרד מהמהות של עמינו, במקומות שונים בתפוצות, כשהברומטר התבסס כל פעם מחדש, על אירועים קשים מנשוא, של גירוש, הרג, פוגרום. העם שלנו המשיך לשמור על הסיפור הקדום והשבט שהתקבץ במקומות שונים בגולה, ברבעים, בגטאות, חי חיי קהילה, תוך שהוא ממשיך לספר את הסיפור ששייך למקום הזה ולעיר הזו. תשעה באב, היה ליום של עצבות תהומית, והתכנסות פנימית וקולקטיבית. תחושת האובדן לבשה פנים מוחשיות של געגועים וכיסופים, לעיתים גם משיחיים, לעיר שהייתה למכנה המשותף האחד.

שנים חלפו. עם ישראל שב לארצו. למרות הגירוש חזרנו, נושאים בידנו אור גדול, מאותו חזון אחרית הימים של הנביא ישעיהו בן אמוץ, שניתן באחד מהרגעים הקשים של עמינו, חזון של אור ושל יצירה. שבנו כדי להחיות את הרוח, לצקת את התוכן.

אני מתבונן כיום בעיר הזו, שבה בחרתי להקים בה את ביתי, מפרספקטיבה מאוד מוחשית. דווקא ביום תשעה באב, ביום החורבן הגדול, ברור לי יותר מתמיד שהכוח טמון באמונה, שהפתרון לחורבן שפקד את העיר – הוא עצם בניינה מחדש. לא רק במובן הפיזי, אלא במובן הרוחני וההומני. זהו הציווי הגדול שכולנו מחויבים אליו, כיהודים בני השבט הקדום. אני באופן אישי, מתייחס לציווי הזה, בחרדת קודש. אותו ציווי, אם נעמיק במהותו, קורא לתחייתה של ירושלים וביסוסה כעיר היצירתית בעולם, עיר המעניקה את הכבוד לכל הבאים בשעריה, ללא הבדל בין דת, מין ולאום. עיר המכבדת את ענייה, עיר הדוחקת לפינה את הקנאים שבה, עיר שנותנת הזדמנות לצעיריה, עיר תוססת, עיר שדינה חיים ולא כליה.

במרחב, המכונה חלקת אלוהים הקטנה שלי, אני מנסה לקיים את הציווי ורואה בו מצווה גדולה וערך עליון. חלק ניכר מזמני ומרצי מוקדש לטיפוח היזמות, והיצירה והחדשנות ואני עושה זאת מתוך יראת קודש גדולה. אני עושה זאת כמעט שני עשורים, ומברך כל יום על שניתנה לי ההזדמנות לטעת בצעירים רבים בעיר הזו את התקווה, להבטיח עתידם של ילדים ממשפחות מעוטות יכולת, להביא את הייטק, המוסיקה והתרבות לעיר, ולהפוך את ירושלים לבשורה הבאה בתחום החדשנות והיצירתיות.

תשעה באב. יום החורבן הגדול, נחקק בתודעה הלאומית של כולנו כיום בו חרבה ירושלים וקודש הקודשים שבה, הן בשל אובדן הסולידאריות החברתית, הן בשל שנאת חינם. הדבר המשמעותי, שאני שואב דווקא מעוצמת האובדן הטמון במהותו של היום הזה, הוא את הכוח לטעת בירושלים אהבת חינם, לבנות אותה, לחזק אותה ואת צעיריה ומבוגריה, ולא לבכות אותה. להחיות את הרוח ולצקת את התוכן בירושלים ובישראל כולה.

לאתר של אראל מרגלית

תאריך פרסום:29/07/2012