מדינת ישראל והחברה הישראלית כשלו בקליטת העולים שעלו לארץ מברה”מ ומאתיופיה, שמשלמים מחיר כבד על הרצון לחיות במדינה היהודית. נתוני הקליטה של העולים שהגיעו לכאן לפני עשרים ושלושים שנה, מעידים על כך שמדינת ישראל שהייתה אמורה להיות בית עבור העולים החדשים הפכה להיות מקום מנוכר עבורם. המדינה לא עשתה מספיק כדי לשפר את מצבם של העולים החדשים ולכן למרות שהעולים עשו מאמצים אדירים כדי להשתלב בחברה הישראלית, הפערים הגדולים בין העולים לבין שאר החברה רק הולכים וגדלים. המדינה, ואולי חשוב מכך, החברה הישראלית, עדיין לא קיבלו את העולים כשווים והגיע הזמן שנפסיק להתעלם מהעובדה הזאת, נסתכל לעולים בעיניים ונעזור להם להתמודד עם הבעיות שאיתן הם צריכים להתמודד כדי להשתלב ולהיות חלק מהחברה הישראלית.

אפליה בשוק העבודה
הבעיה המרכזית של העולים בישראל היא שהם עדיין מופלים בשוק העבודה ולכן למרות שהם חרוצים ושאפתנים הם סובלים מתנאי עבודה מבישים. על פי האגודה לזכויות האזרח 38% מכלל העולים שהגיעו לארץ בשלושים השנה האחרונות משתכרים פחות משכר המינימום. העולים המשכילים מחבר העמים לא הצליחו להשתלב בשוק העבודה במקצועות שלהם והופנו לעבודות ניקיון ושמירה דרך חברות קבלן. מעבר להשפלה מכך שאנשים משכילים נשלחו לעבודה בניקיון ושמירה, גרם הדבר לעוני בקרב יוצאי חבר העמים ששכרם נמוך עד היום ב-30% מהשכר של ילידי הארץ. למרות הפגיעה בהם העולים מברה”מ הם אנשים חזקים מאוד שתורמים הרבה לחברה הישראלית, ולכן ניתן לראות שאחוז התעסוקה בקרבם מגיע ל-80 אחוז בעוד אחוז המועסקים בחברה הישראלית נמוך בהרבה.

בקרב יהודי אתיופיה שהגיעו לארץ המצב אפילו יותר חמור ונוסף על כך שרוב יהודי אתיופיה מרוויחים פחות משכר מינימום, האבטלה בקרב האתיופים גדולה ב-10% משאר החברה ויש ניצול מחפיר של אלה שכן עובדים. ארגונים חברתיים מדווחים על אלפי עולים שהפכו “לקורבנות של מקום העובדה שלהם”, כאשר המעסיקים בארץ גוזלים מהעובדים את הזכויות הבסיסיות שלהם ואת טיפת הכבוד האחרונה שלהם. המדינה, למרבה הצער, היא המעסיק הגדול ביותר של עובדי קבלן ולכן המדינה נושאת באחריות גדולה לפערים שנוצרו בין העולים לשאר האוכלוסייה.

עוני שעובר מדור לדור
האפליה בשוק העבודה וקשיי הקליטה הובילו את העולים לעוני מחפיר. מחצית מהקשישים העניים בישראל הם עולים חדשים שעלו לארץ בשנות ה-90 בעוד חלקם באוכלוסיית הזקנים עומד על 22% בלבד. העולים שהגיעו בשנות התשעים הגיעו למציאות מורכבת, כאשר המדינה התחילה להתנער מהאחריות הסוציאלית שלה כלפי האזרחים ולא סיפקה רשת ביטחון מספיק חזקה לעולים החדשים. לא מספיק עולים קיבלו דיור ולכן רובם נאלצו להיכנס לחובות על מנת לממן קורת גג. אפלייתם בשוק העבודה גרמה לכך שהם נאלצו לחיות בחובות רוב חייהם ונשארו בלי פנסיה כעת משהזדקנו. העוני בקרב העולים עבר גם לדור השני של ילדיהם שנולדו בארץ ולא הצליחו לצאת ממעגל העוני, מאחר והעוני של הוריהם גרם לירידה ברמת החינוך שקיבלו, לדחיקה שלהם לפריפריה ולהדרתם ממוקדי הכוח במדינה. ילדי העולים החדשים שהגיעו בשנות התשעים נאלצו להתמודד עם סיטואציה אפילו קשה יותר מהוריהם, כי היום הם חייבים לא רק עבור עצמם אלא גם עבור הוריהם שאין להם אפילו פנסיה כדי להתקיים.

אין ציונות בלי עלייה
העלייה הייתה חלק חשוב מאוד בתנועה הציונית וגם היום הגשמת הציונות תלויה ביכולת שלנו להפוך את ישראל לבית עבור היהודים שעזבו את ביתם ומולדתם ועלו לארץ. הציווי של ברל כצנלסון להפוך את ישראל לבית עבור כל העולים שמגיעים אליה חשוב היום, בדיוק כמו שהוא היה חשוב לפני קום המדינה: “לרבים רבים הבאים אלינו – או המובאים אל חופינו מרחוק ואף מקרוב (וחוששני, גם ללא-מעטים הגדלים כאן או היילודים כאן) – עדיין לא הפך החוף הזה בית. ותפקידנו החינוכי הוא לעשות להם את הארץ הזאת, ואת העולם הרוחני שהצמיח אותה, לבית שהנפש אחוזה ודבוקה בו”. מנהיגי התנועה הציונית ידעו שהדרך היחידה לבנות בישראל בית יהודי היא לקבוע עובדות בשטח ולגרום לכמה שיותר עולים לרצות לחיות כאן ולכן למרות שלא היה הרבה מה להעניק לעולים, היה לפחות ניסיון אמתי לשמור על כבודם.

הבעיות הדמוגרפיות של מדינת ישראל לא נפתרו והיום חשוב לא פחות לעודד את העלייה ולעזור לעולים לבנות ולהיבנות בארץ האבות. היחס הניתן כיום לעולים מנוגד לחלוטין לחזון הציוני. אם נמשיך כך, לא רק שנאבד את ילדי העולים המתקשים להשתלב בחברה, אלא נאבד גם את הציונות שהיא סלע קיומנו במולדת שלנו.

הכותב הינו היועץ הפוליטי של מזכ”ל המפלגה.

תאריך פרסום:30/04/2012