כלכלה אחרת – זה לא בלתי אפשרי! / מאיר שני

דף הבית > מאמרי דעה > כלכלה אחרת – זה לא בלתי אפשרי! / מאיר שני

ההבדל בין המושג “כלכלה” למושג “ג’ונגל הישרדותי” הוא פשוט: המילה לכלכל פירושה: לספק מזון, לפרנס, (וגם: “כלכל את מעשיו בתבונה”. גם את מעשיך יש לגזור מתוך “הזנה” בחשיבה מוקדמת ). כלכלה אין פירושה “חופש מוחלט לדרוס את החלש”. זוהי איננה כלכלה, זה ההיפך מכלכלה! את מושג הכלכלה המציא האדם, אם כי גם על פי חוקי הג’ונגל אם מאכילה את גוריה לפני שהיא מאכילה את עצמה, לעיתים גם את הזכר שבחבורה (אצל האריות). אצל חלק ממיני הציפורים הזכר דואג להביא מזון לאם הדוגרת ואח”כ גם לאפרוחים. טוב, זוהי כלכלת המשפחה. אבל גם בחבורות הגו’נגל להקת זאבים צדה בחבורה, אם כי בעת ההתנפלות על האוכל החלשים נשארים בצד.  אצל הפילים, קופי האדם  והליוויתנים, שנחשבים לבעלי חיים אינטליגנטיים יותר, קיימת כבר דאגה לכל הפרטים בחבורה.

לא בכדי הרחיב האדם את מושג “החברה” מעבר למושג המשפחה: קיים השבט (הקיבוץ?), הכפר, העיירה, העיר, המדינה…  נשאלת השאלה לשם מה? והתשובה היא כמובן פשוטה: כי בתוך “חוקי הג’ונגל” השוררים בעולם, הרבה יותר קל לשרוד במסגרת השבט (או המדינה לצורך הדיון) מאשר במסגרת המשפחה הבודדת. אבל על מנת לקיים את הכלל הזה, חשוב לשמור על חוסנה של כלל החברה ולא רק של פרטים בודדים בה. על מנת לקיים את החוסן החברתי הזה, דרושה מערכת חוקים מסוימת שתיצור סדר, רגולציה, בבחינת “כללי ברזל” להתנהלותה של החברה הספציפית. שאם לא כן, טבעו האנוכי של הפרט גובר, האנדרלמוסיה חוגגת, והחברה מתפוררת.  ואכן, לכל שבט שכזה, ולו הפרימיטיבי ביותר – קיימת מערכת חוקים השומרת על הסדר החברתי שבו.

כי כלכלה “חופשית” אין פירושה, לא אנרכיה חברתית, בבחינת “כל דאלים גבר”, ולא “ג’ונגל של זאבים”. (גם דריסה של בעלי ההון את החלשים שבחברה (עובדי הקבלן לדוגמא) היא בבחינת אלימות – לא פחות מהאלימות שאפיינה את קרבות האקדחים במערב הפרוע של המאה התשע עשרה). כוחות השוק החופשי לבדם אינם מסוגלים לנווט לכלכלה בריאה, הם מובילים לריכוזיות כל ההון בידי מיעוט. כאן, בנקודה זו, משנתו של מילטון פרידמן קורסת. כי כלכלה נכונה היא “שוק חופשי + רגולציה”. וכלכלה נכונה פירושה “חוסן חברתי”, וחוסן חברתי פירושו ביטחון, וביטחון משליך על כלכלה בריאה… וחוזר חלילה.

בבואנו לדבר על כלכלה בריאה וחוסן חברתי (השלובים זה בזה), איננו יכולים להתלות אך ורק במושגים כמו: “מהו התוצר הלאומי הגולמי הממוצע לנפש במדינה”, או “מהו עקום הצמיחה השנתי” או “ההון הכספי” של המדינה.  חוסן חברתי הוא גם “מהי מנת המשכל  הממוצעת” של החברה, או “חתך רמת ההשכלה לכל רוחב רבדיה”, הוא ניצול מרבי של משאבי האנוש שבה, הוא קרקע טובה לנביטת כל ניצני הגאונות שבה.. וכן הלאה וכן הלאה.  וכל אלו נגזרים בראש וראשונה מהחוסן הכלכלי המוענק לרוב שכבות הציבור, משוויון ההזדמנויות, מהבריאות הציבורית, מביטחון ההישרדות של הפרט.

עובדה: במדינת ישראל ההשקעה בחינוך, בבריאות ובתמיכה בשכבות החלשות היא הנמוכה ביותר בעולם המערבי ביחס לגובה התוצר הלאומי שלה.  אוקי, אז קיים הביטחון…כמובן,  אז שהממשלה תטיל עוד 5% מס על רווחי החברות הכלואים, (עשרות מיליארדים של שקלים!) או שתעלה – ולו במעט – את המס על החברות (לא יקרה כלום, שום חברה לא תפשוט את הרגל..), והופ! נסתם כל ה”בור” בתקציב, והגירעון נעלם כלא היה. אפילו יהיה על מנת להחזיר חלק מזה כהון חוזר ועידוד לחברות העוסקות בייצור לייצוא!  בלונים מנופחים כמו איי די בי (שופר סל, שקונה מהחקלאים קילו עגבניות ב – 2- 4 שקלים ומוכרת לצרכן בשמונה -עשרה, ותנובה- שטראוס שרוכשות ליטר חלב מהרפתנים ב 2.2 ש”ח, ומוכרות בחמש – שיפשטו את הרגל, רק ייטב לנו. גם לחברות הביטוח, לקרנות ההשקעות ולבנקים אפשר לקלף קצת משכבת השומן…. זה רק יועיל לרמת הכולסטרול בדמן.

כי לכלכלה בריאה יש גם “קוד אתי מוסרי”. זהו “מותר האדם”. כי בכלכלה בריאה הקולקטיב עומד לפני הפרט. ואין המדובר לא בקומוניזם ולא בבולשביזם. המדובר בחשיבה חברתית השואפת לחוסן חברתי למען הישרדותו של הפרט בסופו של דבר.  וזה יתקיים רק כל עוד ישמר האיזון בין התחרות של השוק החופשי לבין הרגולציה – קריא: התחיקה והפיקוח הממשלתיים!  ומה יקרה אם מנהל בכיר בחברה ירוויח “רק” פי X 5 (כמו בשנות השישים והשבעים) ולא פי X 20 מאשר הפועל הפשוט? השוק יקרוס? תהיה “בריחה של מוחות”? לא, אם תהיה כאן במדינה סביבת עבודה שנעים לחיות בה, והאזרח הקטן לא יאלץ לשלם 50% מס הכנסה, ו50% מס על הדלק, בעוד שחברות הענק משלמות חצי ואף פחות מזה. שהרי חלק גדול מרווחי ההון של ההייטק, ושל הטייקונים, ושל הבלון המנופח הזה (בסיוע ממשלתי מושחת!) הקרוי “בתי השקעות” – בכלל אינו מושקע בארץ! (וזה אחרי “התספורות” שעשו לכספי הפנסיה שחסכנו בזיעת אפינו במשך עשרות שנים של עבודה) – האין זה אבסורד? המדינה פשוט מתפרקת מנכסיה! (ים המלח, בתי הזיקוק, הגז הטבעי, הכל מועבר חינם לידיים פרטיות, ומשם זולג החוצה).  אנחנו הרי נוהגים היום בדיוק כמו במדינות עולם שלישי, בהן חברות אמריקאיות ובינלאומיות אחרות מנצלות (בסיוע ממשלתי מושחת) את אוצרות הנפט, והגומי, והעץ, והקקאו שלהן – ותשעים וחמישה אחוז מהאוכלוסייה של המדינה לא רואים אפילו גרוש שחוק אחד מכל אוצרות הטבע הלאומיים שלהם עצמם.

שוב ושוב הוכח שתיאוריית הפירמידה של פרידמן אינה “מחזיקה מים”. הכסף שנצבר עוד ועוד בידי מספר פרטים בראש הפירמידה אינו מחלחל למטה לשאר שכבות האוכלוסייה. אלו שברובד (העשירון) השלישי והרביעי מלמעלה נהנים בקושי מהפירורים, בעוד שאלו שלמטה מזה גם הפירורים כבר לא מגיעים אליהם.  חוץ מזה שכוחות גדולים בהרבה מ”כוחות השוק” מניעים בסופו של דבר את הכלכלה: יש מלחמות, ויש אסונות טבע שמשנים סדרי עולם והופכים את הקערה על פיה. לכן – רק “חוסן חברתי” הינו בבחינת ערובה להישרדותה של המדינה.