ח”כ שלי יחימוביץ נשאה דברים בהפגנה בבית שמש
מדרכות אסורות לנשים. זה נשמע כמו סרט מדע בדיוני על מציאות אפלה והזויה במיוחד. אבל זו מציאות. ומציאות כזאת, במדינת ישראל, במאה ה-21, היא כתם שחור על החברה הישראלית, כתם שיש לנו חובה להסיר אותו.
המדינה היא שלנו. של כולנו. המרחב הציבורי בה, כמו אוצרות הטבע, כמו האויר – הם של כולנו. איסור על קבוצת אנשים מלהשתתף במרחב הזה, מלהיות בו – איסור בגלל דתם, איסור בגלל לאומיותם, איסור בגלל צבע עורם, איסור בגלל עוניים, איסור בגלל מינם – הוא מעשה לא אנושי, לא מוסרי, לא ישראלי ולא יהודי. מניעת תנועה חופשית מקבוצת בני אדם, היא כמו מניעת זכותם לנשום אוויר. במדינה נאורה ודמוקרטית, לא תהיה הדרה בריונית כזאת.
באיראן סוקלים למוות אישה נואפת. בסעודיה אסור לאישה לנהוג ברכב, ומי שמפרה את האיסור הזה, דינה – מלקות. מדינת ישראל רחוקה מהארצות האלה שנות אור. אנחנו מדינה דמוקרטית, תוססת, דעתנית, קוראת תיגר. אור השמש צורב ומאיר את הכל. חופש הביטוי הוא מוחלט.
וכשיש עוול כמו העוול הזה, אתם קמים, אומרים לא עוד, ונוהרים לכאן בהמוניכם, במפגן מרהיב של מחאה. אצלנו לא פוחדים מהמשטרה כמו בדיקטטורות. המשטרה שומרת עלינו. אצלנו לא פוחדים מהצבא. כולנו, רובנו, משרתים בצבא. אצלנו אזרחים לא פוחדים מהממשלה. אצלנו, כשהממשלה לא ממלאה את תפקידה – האזרחים תובעים ממנה לעשות זאת. וכשהיא אינה עושה זאת – מחליפים אותה!
לממשלה, שהיא הריבון, יש אחריות עמוקה על אזרחיה. על חלוקה הוגנת של משאבים, על הביטחון, על פרנסה בכבוד, על קורת גג, על בריאות, על חינוך, על משפט צדק – וכן – בראש ובראשונה על החרות שלנו. על החרות לנוע בחופשיות במרחב הציבורי, בלי פחד ובלי כבלים.
אנחנו מדינה מגוונת, תוססת ומרתקת, עם אין סוף זרמים. המשימה המורכבת של מנהיגות אמיתית היא למצוא את הדבק המאחד, את האתוס המכונן המשותף, את האנחנו. לא לחיות על שפתות השסעים והשנאה. גם אם זה פופולארי.
אי אפשר לעשות את זה בלי שתהיה מדינה חזקה, ממלכה. תקיפה. שאוכפת את חוקיה ואת ערכי הבסיס שלה. שאוסרת, ומענישה, על אפליה, על אלימות. אסור למתוח למקומות אפלים את הגישה הרב תרבותית. לומר שככה זה בתרבויות מסויימות, ושצריך לקבל את זה. וכיוון שהדרת הנשים הרימה ראש – חובה עלינו לעמוד מולה ולנהל נגדה מלחמת אין ברירה, עד למיגורה.
בכל חברה יש גוונים, מסורות וגישות תרבותיות שונות, וזה יפה, ואין מקום לכפות נורמות אחידות על כל אזרחי ישראל. אבל יש קווים אדומים של מוסר אנושי, שעליהם לא נתפשר. דיכוי והשפלה של נשים הם חציה של הקו האדום הזה ואת החושך הזה – באנו לבית שמש לגרש!
בשום מקום, לא בתנ”ך, לא בתורה שבעל פה, לא בהלכה המאוחרת – לא נאמר שיש להדיר נשים. זו פרשנות פרועה. הרוב המכריע של החברה הישראלית, חילונים, מסורתיים, דתיים לאומיים, וחרדים – לא מקבל אותה ומגנה אותה קשות.
חג החנוכה הוא חג של מרד וחג של נשים. הגיבורות של המאבק היו נשים. נשים חזקות. מריים בת מתיתיהו , יהודית , שלומציון המלכה. נשים שהתריסו, מלכו ושלטו.
המאבק על מקומן של נשים בחברה הוא מאבק סיזיפי, אפור, ולא פופולארי. הוא תמיד בשולי השיח הציבורי. פמיניזם אף פעם לא היה אופנתי. נשים מרוויחות פחות, חשופות לאלימות מובנית, הן מיוצגות פחות מדי, הרבה פחות מדי, בעמדות השפעה. בפועל הן מודרות לא רק בקוי המהדרין, אלא גם, אם כי באופן פחות בוטה, בעולם החילוני.
חציית הגבול הקשה וקיצונית הזאת, החזרתן של נשים מאה שנים אחורנית, לאחורי האוטובוס, לאחורי הציבוריות – דווקא בשל חומרתה – היא הזדמנות גדולה. הזדמנות – כי האפליה הוארה באור גדול. הזדמנות כי אתם פה, נשים וגברים כאחד, שאומרים לא עוד. הזדמנות לתבוע צדק ושוויון.
זה לא מאבק של שמאל וימין. לא של סוציאליסטים וקפיטליסטים. גם לא, בשום פנים ואופן, מאבק של חילונים בשומרי מצוות. זה מאבק חוצה גבולות, של כל אדם, של כל יהודי, של כל אזרח ישראלי, של כל מי שאוהב את המדינה וחרד לדמותה המוסרית.
במאבק הזה אנו חייבים לנצח. חג שמח!