ח”כ יחימוביץ’: נאום באירוע שנת ה-50 למשפט אייכמן

דף הבית > על סדר היום > ח”כ יחימוביץ’: נאום באירוע שנת ה-50 למשפט אייכמן

“אנו מחויבים להמשיך את המהלך שהחל במשפט אייכמן – לא לאפשר לתודעת השואה להימחק מן הזיכרון”

שישה מיליון הקטגורים, שבשמם דיבר לפני חמישים שנה גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט אייכמן, לא יכלו לדבר. משום שכדברי האוזנר, עפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה.

הייתי בת שנה אז, אבל זכר הדברים נצרב כה עמוק בתודעה של הורי, ניצולי שואה ואודים מוצלים ממשפחות גדולות שהושמדו, עד שלפעמים ממש נדמה לי שהייתי במשפט, או לפחות האזנתי לו ברדיו יחד עם כולם. בתא הזכוכית ישב האיש שהיה אחראי על ביצוע הנורא שבפשעים שידעה האנושות, “הפתרון הסופי” – השמדת יהודי אירופה. והוא ישב בבית משפט ישראלי של המדינה היהודית, והדמוקרטית, והריבונית, מדינת ישראל.

ממשלת ישראל החליטה ללכוד אותו, זרועות הביטחון שלה ביצעו את הלכידה, בית המשפט שלה שפט אותו וגזר את דינו. זו הייתה עשיית משפט צדק. זה היה המרחק הסימבולי האדיר בין העוצמה הטמונה בעצם קיומה של מדינה ריבונית של העם היהודי, ובין חוסר האונים הנורא שבו הושמדו ששת המיליונים, בהם הסבתות והסבים שלי. זה היה ניצחון העם היהודי על מכונת ההשמדה הנאצית. זה היה תהליך חינוכי שבו תוארו איימי השואה באוזני העולם ובאזניהם של אזרחי ישראל, בהם בני נוער. זו הייתה נקודת מפנה שבה לפחות חלק מהניצולים, שעד אז סכרו את פיהם, ונמנעו מלתאר את מה שקשה לתפוס ולהאמין – החלו לדבר. זה היה ניצחונם של הצדק והמוסר האנושי על הברבריות והרוע.

אבל זאת לא הייתה נקמה. לימים הייתי העיתונאית הראשונה שמצאה וראיינה בתוכנית הרדיו “הכל דיבורים”, את התליין של אייכמן. איש שרות בתי הסוהר, שלום נגר. שאלתי אותו איך דווקא הוא נבחר, והוא אמר לי “בגלל שאני תימני”. שאלתי – מה הקשר, והוא הסביר שבשב”ס הקפידו שאת האקט עצמו, של ההוצאה להורג, לא יעשה חלילה מישהו שיש לו איזשהו קשר משפחתי לשואה. כדי שלא תהיה כאן נקמה אישית, אלא רק מיצוי גזר הדין. ואכן, הוא עשה את זה בפקודה ובסלידה. בטח לא בהתלהבות.

ישראל שייכת למדינות הנאורות, שעונש מוות אינו נהוג בהן. העובדה שבפעם האחת והיחידה הזאת הוצא המורשע בדין להורג – מבליטה את חומרת הפשע, שאין שפת אנוש מסוגלת לתאר. כל עונש, כולל עונש מוות, מתגמד לנוכח אימת השואה, ואף על פי כן, היה מקום למסר, שהעולם אינו יכול להכיל בתוכו פושע כאדולף אייכמן.

היום לנוכח הניסיונות הנואלים להכחיש, להשכיח ולגמד את השואה, כאחד הביטויים המרכזיים של האנטישמיות החדשה, אנו מחויבים להמשיך את המהלך שהחל במשפט אייכמן – לא לאפשר לתודעת השואה להימחק מן הזיכרון.

וגם בו בזמן, בצד חיזוקה וביסוסה של מדינת ישראל, להיות מחויבים באופן עמוק וגם מעשי למאבק בגזענות על כל סוגיה, לצדק, לשוויון בין בני אדם בלא הבדל גזע דת ומין, וליחס אנושי לזר, ובעיקר לפליט המבקש מחסה ממשטרים אפלים.

תודה רבה.