החופש לשנות דעה או “איפה נגמר החופש ומתחילה הזכות” – הטעות של הליברלים / דקל דוד עוזר

דף הבית > על סדר היום > החופש לשנות דעה או “איפה נגמר החופש ומתחילה הזכות” – הטעות של הליברלים / דקל דוד עוזר

גישה מעניינת שולטת היום בעולם, והיא הגישה של הכפייה בשם “ליברליות”, אלא שטעות יסודית עומדת בבסיס הגישה והיא שלילה בלתי מוצדקת של החופש לשנות דעה.

הגישה הליברלית העולמית נסמכת כביכול על גישות של חירויות הפרט, היינו: על פי המתווה שקבע ג’ון סטיואט מיל בספרו “על החירות”, לאדם יש זכות לממש את החופש שלו, כל עוד הוא לא פוגע באדם אחר ולחברה אין זכות לפגוע בו על כך.

את החופש האזרחי חברינו הליברליים לא באמת שומרים על ידי חקיקה של חוקי כפייה המסתתרים מאחורי טיעונים של פטרנליזם, אך לא בעניין החופש האזרחי עסקינן כאן, אלא בעולם הכלכלה והקניין ובטעות שבטיעון של הליברלים שחשוב שכולם יכירו אותו.

הליברלים טוענים כי הם “בסך הכל מכבדים את החופש של בן אדם להתקשר בחוזים” ומה שהם אומרים הוא שחופש החוזים מאפשר לבן אדם להתקשר באיזה חוזה שהוא רוצה והם יכבדו אותו, אלא שהם שוכחים דבר חשוב: חופש הפרט מאפשר גם לא לקיים חוזים או לכל הפחות – לבטלן בכל מועד.

במה דברים אמורים: לפני עידן הכסף כל עסקה הייתה מיידית, עסקה של החלפה היא עסקה שאין עימה בעיה מאחר וכלל לא נדרשת לעולם התערבות חברתית או חקיקה – מיד לאחר ההחלפה העסקה הסתיימה.

ככל שקיימת בעיה עם עסקאות החלפה, הרי שהיא מצויה בעולם העושק והאלימות שאינן חלק מהיקפו של מאמר זה.

אלא שבשלב הנוכחי של השוק, מבקשים מאיתנו הליברלים לכבד לא רק את עסקת ההחלפה, אלא עסקאות עתידיות ועסקאות ארוכות טווח ולאכוף על כל אדם התחייבות כאמור.
ההחלטה לאכוף חוזים עתידיים ועסקאות ארוכות טווח – היא שלילה של החופש של בן אדם להתחרט ולחזור בו מחיובים ושלילה של הזכות להפסיק הסכם ולא להמשיך איתו.

חשוב לציין כבר כאן: “חופש הפרט” אינו ביטוי קדוש. מותר להגביל את חופש הפרט, אלא שצריך להצדיק כל הגבלה ונטל ההוכחה שההגבלה מוצדקת על המבקשים להגביל.
מספר דוגמאות ימחישו את העניין:

אדם חותם על הסכם לקנות מכונית מחר. לא משלם מקדמה לא כלום, אלא רק מתחייב בכתובים להגיע מחר לחיפה, לקבל מכונית ולתת כסף. למחרת בבוקר הוא מתקשר ומודיע: “לא בא לי”, החלטתי להתחרט.

עכשיו מגיעה החלטה חברתית: האם אנחנו כופים עליו לבצע את העסקה או לא? אם כן, האם נשתמש בכפייה ממש (נשים את האוטו בביתו וניקח ממנו כסף בכח) או שנטיל כפייה כלכלית על ידי קנס על חרטה? אם בחרנו בקנס, מה הקנס שנטיל עליו? ומי יקבל את הקנס?

תאמרו: ללא כפייה של עסקה כזו לא יהיה עולם עסקים ואני אסכים. אז בואו נלך למקרים קצת יותר קשים.
מגיע אדם ומבקש לעבוד אצל אדם אחר והם מסכימים שהוא יעבוד לכל ימי חייו ויקבל 1,000$ ביום.

אחרי שנתיים החליט אותו עובד להפסיק את העבודה. האם כחברה נאכוף הסכם עבודה שתקופתו לאורך כל ימי חייו של העובד? העובד מקבל שכר מצוין, למה שלא יישאר? או שהאם נכפה עליו את ההסכם באופן כלכלי על ידי הטלת קנס?
והרי ביטול הזכות לסגת מהסכם העסקה משמעה חוזה עבדות לכל דבר ועניין, גם אם השכר ראוי!

הליברלים טוענים: אנחנו רק “מכבדים” את הבן אדם שחותם על חוזים, אנחנו מאמינים בחופש של בן אדם. הם טוענים בשם החופש אבל עושים זאת כדי לשלול אותו.
ודוגמא אחרונה וקשה: גבר מבקש להשתתף בסרט שבו הוא משתתף בסצינות אירוטיות (אפילו לא פורנו ממש, כמו שיש ברוב הסרטים שאתם הולכים אליו) וחותם על הסכם להשתתף בשלושה סרטים. לאחר צילום הסרט הראשון הוא מתחרט ומבקש: (א) אל תקרינו את הסרט; (ב) אני לא מקיים את כל החוזה.

נתחיל מהסוגיה השנייה: האם נאכוף את ההסכם על אותו הגבר? או שמא נטיל קנס על החרטה? וכמה קנס? האם אנחנו מוכנים להטיל קנס שמשמעו שאם הוא לא ישלם, הרי שאנו מתירים אונס?
ונלך לסוגיה הראשונה: סרט הוא מעיין תיאטרון מצולם. ברור שבתיאטרון היינו מחליפים שחקן שלא מוכן לשחק יותר וגם ברור שבסרט החלפה משמעה עלויות, עם זאת, האם ההחלטה להקרין את הסרט למרות רצונו אינה החלטה שכופה ומבטלת חופש?

סיכום
חברינו הטוענים בשם החירות והליברליות, עושים זאת כדי לשלול חירות וממניעים אנטי-ליברליים בעליל. כפיית חוזה אינה ערך ליברלי כלל וכלל וחשוב שנכיר את החופש לשנות דעה והחופש להתחרט כחופש אדם שיש להגן עליו.
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו האהוב על רבים בישראל הוא חוק שאינו מבחין בין הגנה על חופש להגנה על זכות וכך נוצר לנו חוק מעוות אשר בשם ההגנה על “זכויות האדם” הוא הבסיס החוקתי לכפייה ושלילת חופש במדינת ישראל והבסיס החוקתי לפגיעה בזכויות האדם.