הבלבול בין ימין לשמאל / יגאל צחור
45 שנים אחרי מלחמת ששת הימים ו-30 שנים אחרי מלחמת לבנון הראשונה, התקשורת ספרה סיפורי מלחמה, הפרשנים חזרו לדיון שבין ימין ושמאל. גם העיתונות הקיבוצית הביאה דברים בשם אומרם, בעיקר ביחס למה שקרה לנו בשטחים ובלבנון אחרי המלחמות הרשמיות.
החלוקה הפשטנית בין הימין שהתיישב בשטחים הכבושים על כל גבעה רמה, לבינינו אנשי ההתיישבות בתחומה של ישראל שבתחומי הקו הירוק, רחוקה מהאמת. לא נחטא לאמת אם נאמר שבתוך הקיבוץ המאוחד היו יותר אנשי ארץ-ישראל השלמה, מאשר בתל-אביב רבתי.
שדרה רחבה בקיבוץ המאוחד, היו לא רק בעלי דעה לגבי החובה לישב את “נחלת האבות”, אלא היו אקטיביים בהחלטות ומעשי התנחלות, יותר מכל ציבור אחר, בעיקר בשנים הראשונות אחרי מלחמת ששת הימים. יתרה מזאת, גם בקרב חברים מרכזיים בקיבוץ הארצי, בעיקר בעמק יזרעאל שהיו שותפים לדעה שיש להתיישב בשטחים ובעיקר ברמת-הגולן.
גם רבים ממשתתפי הדיונים המרתקים שנקבצו לספר החשוב והמרגש “שיח לוחמים”, שהדגישו את פגעיה של המלחמה לנפשו של הלוחם, נמנעו מלומר את דעתם ביחס לכמיהה ל”ארץ-אבות” ולמעשה ההתיישבות עליה הוחלט בועידות של “הקיבוץ המאוחד” ו”האיחוד”. “חבורת שדמות” התנזרה מדיון פוליטי-מדיני, היא הייתה מפלט לייסורי הנפש, לשמירת טוהר הנשק ובעיקר הרצון למצוא את המאחד ולא את המפריד. חבריה נמנעו מקיום פולמוס ציבורי בנושא ההתנחלות, הכבוש ושליטה על עם זר.
בעוד יגאל אלון וישראל גלילי, מעצבים את מפת ההתנחלות בשטחים, כולל בקרית-ארבע, בהיותם יושבי-ראש ועדת השרים להתיישבות, נשמעת מחאתם של בן-אהרן וחבורת שדמות, שמזהירים מפני תוצאות הכיבוש וההתנחלות, רפה וזעקתם של המעטים בתוך התנועה הקיבוצית.
חנן פורת, המכונן והמבצע של ההתנחלות, מצא שותפים לדרך בעין חרוד, בגבת, בנען, בגדות, בגבעת השלושה, הרבה יותר מאשר ב”קסטל”, מקום מושבם של מנהיגי המפד”ל. פורת וחבריו הוכתרו כממשיכי דרכו של טבנקין.
המתנחלים שעלו לסבסטיה קיבלו את ברכת הדרך משר-הביטחון שמעון פרס. יש עוד עובדות חיים על התנחלויות מבית מדרש של השמאל הישראלי, חלקן מתוך הזדהות אידיאולוגית וחלקן מתוך מציאות של פשרה פוליטית.
אין חלוקה בין טובים ורעים ובין צודקים וטועים. זה סיפורה של החברה הישראלית על כל גווניה, שנעה בין חרדה לאופוריה, בין מלחמת ברירה, למלחמה הכרחית. הציר של כמיהה לשלום אך חוסר נכונות לשלם את מחירו. האמת הפנימית של רוב הישראלים שהערבים רוצים להשמיד אותנו ולכן אסור לוותר על אף שעל, ודאי לא על ירושלים השלימה שנכבשה בדמם של הצנחנים שנהרגו בגבעת התחמושת ובקרב בואדי ג’וז.
הכוח של המחאה הציבורית שחייבה את הנסיגה מלבנון, לא קיים ביחס לתביעה לצאת מיהודה ושומרון. בניהם של מצדדי ההתנחלות בשטחים אחרי 1967 ,לא ייצאו לרחובות לתבוע חזרה לשולחן המשא ומתן לקביעת גבולות קבע.
הציבור המתלבט וחסר הדעה חי בכל מקום; ברמת-פולג ברמת-הנגב וברמת גן. תשכחו מהחלוקה של ימין ושמאל מדיני. בחצר הקיבוצית יש יותר לוחמים, מאשר בתל-אביב, אך לא יותר שוחרי שלום.
יגאל צחור
רביבים