פרישתו מהפוליטיקה של ה”שר החברתי” בממשלת נתניהו, בין אם הוא פורש לעסקים עם בעל הון ובין אם לאו, מהווה אות וסמל לכישלונה החברתי-כלכלי של ממשלת נתניהו כמו גם לשיטה הרעיונית והמעשית של הליכוד.

 

כאשר מר נתניהו טוען כי הוא מוביל כלכלה אחראית ומשאיר את תקציב הגזירות שהוא מכין לציבור למועד אחר, עלינו להשיב לו כי הוא מוביל “כלכלה אחראית” לעשירים ולא למעמדות הנמוכים והבינוניים גם יחד.

 

יוקר המחייה הבלתי נסבל, התעסוקה הלא מפרנסת והתחרות החופשית לעשירים בלבד, לא נוצרו יש מאין. הם נוצרו בגלל מדיניות קיצונית של ה”שמן והרזה” מבית היוצר של מר נתניהו. בגלל השקפת עולם מיושנת לפיה יש להעביר לעשירים את כוחה החברתי-כלכלי של המדינה, את כוחו של הריבון-הציבור בשמו הכוזב של ערך החירות שנועד לכלל האזרחים ולא רק למתי מעט מבינהם.

 

אבל הפלא ופלא – להבדיל מרשויות הציבור החייבות אמון פורמלי ומהותי לציבור, העשירים אינם חייבים דבר וחצי דבר לציבור. הם חייבים לעצמם ולרווחיהם, וראו ערך “התספורות” הידועות לשמצה.

 

וכאשר הרווחים ולא טובת הציבור הם העומדים בראש, אז פועלים בעלי הכוח כדי למכור בכמה שיותר, להעסיק בשכר נמוך ככל האפשר והאזרחים נותרים למר גורלם עם מחירים בלתי נסבלים ומשכורות שאינן מאפשרות לגמור את החודש ועם “מולך השוק” הנתון לחסדיהם של בעלי המאה והדעה.

 

השליטה על גורלם של האזרחים הוצאה על ידי מר נתניהו וחבריו מידם שלהם והועברה אחר כבוד ובנזיד עדשים לידי מי שאינו חב להם דבר וחצי דבר ותוך החלשת הגנת המוסדות שאמורים להיות שלהם ובשבילם.

 

לכן העברת נכסיו החיוניים והחברתיים של הציבור והעברת כוחו החברתי-כלכלי לידי בעלי ההון מהווה חוסר אחריות כלכלית-חברתית מן המעלה הראשונה. זה לא עניין רק של הפיכת עשרים המשפחות לחמישים או למאה כטענת הטוען. זה גם לא עניין רק של בעיות נקודתיות כאלה ואחרות, וזה בטח ובטח לא עניין א-פוליטי.

 

זה עניין מהותי ובסיסי של איזון בין מי שחב חובות אמון לציבור לבין מי שחב חובות אמון לרווחיו ולעצמו. זה עניין ערכי ממדרגה ראשונה בין מי שסבור כי המדינה צריכה להיות מוחלשת מול בעלי ההון ובין מי שסבור כי כוחו של הציבור צריך להיות מאוזן מול כוחם של בעלי ההון.

הפתרון למשבר החברתי בישראל אינו יכול לפסוח על הסעפים ולהתמקד בתוצאה ולא בסיבה. עליו להתחיל מן המסד ועד הטפחות. החל מתיקון ערכי, עבור בתיקון מבני וכלה בתיקון מעשי. הפתרון מתחיל קודם כל בהכרזה חוקתית כי ערכי היסוד בחברה הינם החירות והשוויון החברתי-כלכלי במעמד שווה. כי אין חירות ללא שוויון חברתי-כלכלי ואין שוויון חברתי-כלכלי ללא חירות.

 

פועל יוצא מכך הינו איזון כוחם של העשירים באמצעות כוחו המוסדי של הציבור. עלינו להשיב את ייצוגו של השוויון החברתי-כלכלי לכל צמתי ההשפעה באמצעות זרועותיו הארוכות של הציבור שאינן זרועות התמנון של העשירים וחבריהם בשלטון, אלא זכותו הבסיסית של הציבור-הריבון לשלוט על גורלו.

 

על תנועת העבודה המתחדשת להשיב את שליטת הציבור על גורלו. להיאבק נגד הרצון השגוי להפריד בין המעמדות הנמוכים והבינוניים ולפעול דווקא לאיחודם. על התנועה לתת תשובה אמיתית ורצינית למשבר החברתי-כלכלי בישראל באמצעות הפרדת רשויות חדשה-ישנה ובזו הפעם למען חירות ושוויון גם יחד ומול בעלי ההון.

 

תשובה של איזון, ריסון ובלימת כוחם של העשירים באמצעות עיצוב חברה חברתית-חופשית בה השוויון החברתי-כלכלי ניצב בקדמת הבמה במעמד שווה עם החירות באורח חוקתי, מהותי ובכל צמתי ההשפעה החברתיים-כלכליים.

 

חברה דמוקרטית וחופשית שטוב וראוי לחיות בה. חברת מופת בה מחיאות הכפיים ביציע הינן של המעמדות הבינוניים והנמוכים גם יחד ולא רק או בעיקר של שלדון אדלסון, רון לאודר וחברי חוג ההון והשלטון.

 

הכותב הינו עורך דין ודר’ למדעי המדינה. מחבר הספרים – “הרשות הרביעית” ו”הזדמנות לצדק חברתי”. חבר הוועדה הביטחונית-מדינית והחברתית-כלכלית ומתמודד לכנסת ה-19 ברשימה הארצית של מפלגת העבודה הישראלית.

תאריך פרסום:16/10/2012