בין “מערכת” לחינוך, תלמידי ישראל לאן ? / שי ברק
26.8.12
מחר ה- 27 באוגוסט. החופש הגדול קוצר וילדי ישראל ישובו למערכת החינוך מן הגן ועד לתיכון. האם באמת המערכת היא מערכת חינוך? מה רוכש תלמיד מגיל הגן ועד לגיל 18? מהי מידת ההכנה שלו לחיים? לערכים? ללימודים גבוהים? לתעסוקה? להורות? להיותו מרכיב בחברה הישראלית והעולמית?
האם מערכת הגנים, בתי הספר והמוסדות להשכלה גבוהה, הקרויה “מערכת החינוך” אכן עוסקת בחינוך? האם זוהי מטרתה? מהי מעניקה לתלמידיה?
לפני מספר שנים השתתפתי בדיון אודות “מערכת החינוך” בישראל. המשפט המרכזי באותו דיון נזרק לחלל החדר על ידי ידידי, אריה ברנע, איש חינוך והקניית דעת מהטובים שזכינו להם. כולם עושים רפורמות בחינוך, אמר ברנע. אך הבעיה, המשיך, כי אף אחד לא טורח להגדיר מטרות בתחילה.
נדמה לי, כי זו כל התורה. לפני שמקצרים את החופש הגדול ומאריכים חופשות אחרות, לפני שדנים בתנאי ההעסקה של מורי ישראל, ב”עוז לתמורה” וב”אופק חדש” לפני כל אלה, הגם שחשוב לדון בהם, ראוי שהאמונים על מערכת החינוך בישראל, יגדירו מטרות.
בגן הילדים בו אני החילותי את המפגש שלי עם “מערכת החינוך” לימדה אותנו מונה הגננת, כי “סוף מעשה במחשבה תחילה”. ראוי שכך ינהגו מקבלי ההחלטות. ראוי שישאלו את עצמם, מקבלי ההחלטות, מהו חינוך? מהי השכלה? מה מטרתם? ומי אמור להיות אמון על כל אחד מהם? מה אנו רוצים שמערכת שמתחילה בגיל שלוש לערך ופרק חשוב בה מסתיים בסיום לימודי התיכון, תעניק לתלמידיה? המערכת הזו, שתקציבה הוא השני בגודלו בתקציב המדינה לאחר תקציב הביטחון, למה אנו מצפים ממנה?
רק לאחר בחינה מעמיקה ודיון בשאלות אלה ואחרות, ראוי לקבוע מטרות ולבחון את מידת התאמתה של “מערכת החינוך” להשגת מטרות אלה.
כמדי שנה, מתפרסמים נתוני אחוזי הזכאים לבגרות. כל עליה באחוז הזכאים, מהווה מקור לגאווה. לא זוכר שראיתי התייחסות לסוג תעודת הבגרות, לכמות היחידות בה, לממוצע הציונים.
ילדיי שלי, מתחילים מחר ללמוד בכתה י”א. התיכון בו הם לומדים, מחזיק בנתון של כ- 94% זכאות לבגרות. לא משום כך, אני שמח כי ילדי זכו ללמוד בתיכון זה. בנוסף לרמת הלימוד הגבוהה, זוכים תלמידי התיכון להקניית ערכים ועקרונות כמו מערכת היחסים בין היחיד לחברה, הושטת יד לחלש, אהבת האדם ואהבת הארץ, נתינה. בתיכון זה, בנוסף לתעודת הבגרות, ישנה גם תעודת בגרות חברתית. בניגוד ללא מעט בתי ספר תיכוניים, מצליחים בביה”ס בו לומדים ילדיי, להגיע לאחוז גבוה בזכאות לבגרות, תוך שילוב תלמידים חלשים ועידודם. לסקרנים שביניכם, מדובר בתיכון אחד העם בפתח תקווה.
ברשותכם אחזור לבסיס, להגדרות ולמטרות. חינוך לשיטתי, כפי שאמרתי וכתבתי בעבר, מתחיל ונגמר בבית. באחראים הראשונים והעליונים לחינוך ילדינו, הם אנו, הוריהם. גן הילדים ובית הספר, מהווים גורם, חשוב אך, משלים. לאלה, תפקידים חשובים נוספים, כמו הקניית דעת, עידוד ומתן כלים לחשיבה וניתוח, עידוד וכלים להבעה בכתב ובעל פה. כל אלה, לצד השלמת החינוך מבית, לערכים כמו סבלנות וסובלנות, המנעות מאלימות ועוד…
לאחר שתוגדרנה המטרות ויובהר מה אמורים תלמידי ישראל להפיק משהותם בגני הילדים ובבתיה”ס, מהו הקשר להמשך דרכם בחיים כבני אדם, לרכישת מקצוע והשכלה גבוהה, אזי יש להגדיר את האמצעים הדרושים. יש לבחון למשל, מי הם הגננים והסייעים, את דמות המורה הרצויה, לרבות מעמדו ושכרו, את תוכניות ומערכי הלימודים, יש לבחון מהו מספר התלמידים הרצוי בכתה, מה באשר להחייאת החינוך הטכנולוגי והמקצועי, איך משלבים בעלי לקויות בצורה רחבה וחלקה יותר במערכת החינוך הרגיל ומה נדרש לשם כך ושאלות נוספות.
בנוסף לאלה, יש לבחון את שיטת בחינות הבגרות כמכשיר המהווה אמצעי מדידה להשגת המטרות שהוגדרו ולא, כפי שנדמה לא פעם, כמטרה בפני עצמה.
פרופ’ צבי יעבץ, מן החוג למדעי הרוח באוניברסיטת תל – אביב, אמר בעבר כי ראוי לבחון שינוי בשיטת הקבלה לאוניברסיטה. לא עוד, ציוני בגרות וציון פסיכומטרי, אלא קבלה של כל מי שחפץ לרכוש השכלה אקדמאית, לשנת מבוא, שמידת ההצלחה בה, תהווה תנאי לקבלה לפקולטות השונות.
בעניין זה אשאל, האם ציון 100 בבחינה בהיסטוריה, יסייעו לסטודנט לרפואה להיות רופא טוב, מקצועי ואנושי יותר?
החברה הישראלית ראויה ליותר. היא ראויה להקדשת מחשבה , תכנון וכאמור בראש ובראשונה הגדרת מטרות. אם אלה ייעשו, ויישומו, אזי בעוד מספר שנים נזכה למערכת טובה ואיכותית יותר וממילא לבוגרים המפיקים תועלת מרובה יותר מן המערכת ולחברה טובה יותר.
האמור בלשון זכר, מתייחס גם לנקבה.
בואו נזכור: אפשר אחרת, זה בידיים שלנו!
*הכותב הוא משפטן ושליח ציבור, חבר פעיל במפלגת העבודה.
הדברים, מבטאים את עמדתו של הכותב ואינם באים בשם או מטעם מפלגת העבודה.