בתגובה למאמרה של גילה קליין “הרהורים שבין תעודת בגרות לתעודת מקצוע“:

גילה קליין קוראת בשבח שיטת החינוך הישנה שדגלה במיון התלמידים, לפי “מידת התאמתם”, לבתי ספר מקצועיים ובתי ספר עיוניים. לשיטתה, על המדינה “לאפשר” לתלמידים ש”אינם מסוגלים” לשבת וללמוד שמונה שעות רצוף לצאת ממערכת החינוך לכל הפחות עם תעודת מקצוע ביד. אי אפשר לטעות יותר באמירה כזו.

אנחנו כבר היינו בסרט הזה של בתי ספר ממיינים. היינו בסיטואציה שבה ילדים ממשפחות עשירות הגיעו ב”אורח פלא” כולם לבתי ספר עיוניים וסיימו בציונים גבוהים, בעוד בתי הספר המקצועיים מלאו בילדים בני המעמדות הנמוכים – רובם עולים חדשים ממדינות ערב. אווה אילוז מסבירה בצורה מעולה, מדוע נכשלה באופן חמור השיטה הישנה כאן

זה נשמע ממש טוב, ואפילו קצת רומנטי לדבר על “התלמידים המסכנים שהולכים לאיבוד במסגרות שאינן מתאימות להם” (לא ציטוט), אבל במציאות תמיד אנחנו מגיעים לשאלת מיליון הדולר: מי יקבע מי מתאים ומי לא? מי יקבע אם ומה תהיה המכסה “שצריך למלא”?

הרי כבר היינו שם, ראינו את האפליה מתרחשת יום יום, כאשר תלמידים חכמים, מוכשרים, שעם קצת השקעה היו יכולים להיות מצטיינים נשלחו למגמות מקצועיות ולבי”ס מקצועיים, כי המורה, המנהל, או המערכת היו אטומים מידי מכדי לראות את הפוטנציאל. ראינו את התופעה, בשנות החמישים והשישים עם עולי ארצות המזרח, ואנו רואים אותה כיום עם תושבי הפריפריה והשכונות.

אבי עלה ממרוקו לישראל בשנות החמישים וחי עם משפחתו במעברה בבת-ים. אבי דובר כמעט שש שפות, נשלח לבית-ספר אחד-עשרה שנתי (ללא תעודת סיום 12 שנות לימוד) ללמוד מסגרות בתיכון עמל לווינסקי, כי היה ממוצא או מהמעמד ה”לא נכונים”. אמי עלתה ממרוקו בעליית הנוער. היא נשלחה לקורס אחיות מעשיות (ללא השכלה גבוהה) ונאלצה ללמוד בלימודי ערב כדי להשלים תיכון ובגרויות, כי עבדה במשך היום, בשעה שבנות אחרות מקבוצת הנוער שלה, שהיו מהמוצא ה”נכון” נשלחו ללימודים מלאים שאפשרו להן להתקדם לאקדמיה.

כאשר הייתי בכיתה ט’ בחטיבת הביניים באילת, והגיע יום “בחירת מגמות”, המורות שלי הסבירו לכל התלמידים כי יש את המגמה העיונית, שהיא רק לתלמידים עם הציונים הכי גבוהים, וכל השאר יכולים ללכת ללמוד לבגרות מקצועית (חלקית) או תעודת מקצוע. חבריי לספסל הלימודים התחלקו – חלקם למגמה עיונית וחלקם למגמות “מקצועיות”. אלה, שהוריהם היו אקדמאיים, או מבוססים כלכלית, הלכו כמעט כולם למגמות עיוניות. משפחות מבוססות תמיד הצליחו לאפשר לילדיהם את המורה הפרטי ואת הדחיפה הנוספת שאפשרה לילד להצליח. חלק מאותם הורים היו צריכים ל”שכנע” את ההנהלה, אבל העיקר – הם הבינו את החשיבות של חינוך שיאפשר לבניהם ובנותיהם ללכת לאקדמיה, לו יבחרו בכך. הם לא רצו לסגור דלתות בפני ילדיהם.

התומכים בהחזרת השיטה הממיינת לתיכונים מבקשים מאתנו לסגור בפני ילדינו את הדלת להשכלה גבוהה. בכך הם מבקשים למנוע מהם את האפשרות להגיע לעמדות מפתח בחברה, להנהיג – בכל תחום בחיים, עסקי או ציבורי. הם מבקשים מאתנו לבצע סלקציה בין הנערים והנערות בשלב הכי מורכב בחייהם – גיל ההתבגרות – שבו הפזיזות, ההורמונים, וכל כך הרבה גורמים בלתי רלוונטיים (כמו לחץ חברתי) תופסים מקום כל כך מרכזי בחייהם ומשפיעים על הישגיהם הלימודיים.

ושוב , אי אפשר להתחמק מהשאלות הקשות – מי יקבע אלו תלמידים “מתאימים” יזכו ללימודים עיוניים ואלו לא? מי יכתוב את המבחנים הממיינים? ועל מה ייבחנו? מי יישב בוועדות הפדגוגיות ובוועדות החריגים? ולמעשה: מי ידון את אותם נערים ונערות? אלו לימין: לעתיד בעל פוטנציאל להצלחה כלכלית, עמדות השפעה, מנהיגות מקומית וארצית, ציבורית ועסקית, ואלו לשמאל: אותם תלמידים שייאלצו לחרוק שיניים ולשנס מותניים כדי להגיע למעמד בינוני (אולי), ושייאלצו לעבוד פי כמה וכמה קשה כדי להדביק את הפער שיצרה המערכת, שטרקה להם את הדלת בפנים, ואמרה להם: “מצטערים, אבל אתם לא טובים מספיק”.

ניסיון העבר מלמד אותנו שבסופו של דבר, את בתי הספר המקצועיים ממלאים התלמידים בני המעמדות הנמוכים, שאין להוריהם את הכסף, היכולת ולעתים ההשפעה, כדי לאפשר לילדיהם להצליח להיכנס למסגרות העיוניות המהוות תנאי סף לכניסה לאוניברסיטה. הניסיון גם מלמד אותנו שהראשונים שנשלחים לבתי ספר מקצועיים, הם תלמידים המשתייכים לאוכלוסיות “שוליים”, המאופיינות פעמים רבות באזור מגורים או השתייכות אתנית / לאומית.

אין לנו את הזכות או הפריווילגיה למנוע את מילדים את ההזדמנות למצות את הפוטנציאל שלהם. גם אין לנו את הכלים או את הזכות להתיימר לקבוע “פוטנציאל הצלחה” בחייו של אדם עוד טרם מלאו לו 14 שנים. כל שכן, בעידן שבו מערכת החינוך מהווה גם תהליך ממיין, תחרותי, ומתמשך למוסדות להשכלה גבוהה. מדינה סוציאל דמוקרטית אמיתית אינה אמורה לקבל מעמדות כלכליים-חברתיים כגזירת גורל מובנת מאליה, היא אמורה לפעול ולאפשר לכל אזרח ליצור את סיפור חייו בעצמו, ללא תלות במעמדו החברתי-כלכלי של המשפחה בה נולד.

אלה המעוניינים לסייע לאותם תלמידים המתקשים בלימודים, ראוי שייקחו דוגמה מפרויקטים חינוכיים בתחום שהצליחו, כמו פרויקט “אומץ” ודומיו, שהוכיחו שכל תלמיד יכול לסיים בגרות בהצלחה, שאין כזה דבר “תלמיד חסר פוטנציאל” אלא יש מורה שלא מאמין מספיק, ויש מערכת שאולי לא משקיעה מספיק משאבים בתלמידים מתקשים, ושכל תלמיד יכול להצליח אם יתנו לו את הכלים המתאימים ואם יאמינו בו.

הכותב הוא חבר ועידת המפלגה והיועץ המשפטי של המשמרת הצעירה

תאריך פרסום:24/10/2012